מאת דפנה שאולי כהן

לרעות יש כישרון טבעי לציור מתנה משמיים! כל שנה לפני ט"ו בשבט, המורות מבקשות ממנה לעזור בקישוטי בית הספר.

"רבקה, כבר התחלתי לקנות עפרונות מיוחדים! אני לא רוצה לדחות לרגע האחרון." רבקה חיבקה אותה: "איזה יופי שיש לי חברה כזו מוכשרת ומסורה!"

בערב ציירה רעות: פרח, שדה, נוף לים. אמא אמרה: "לומדים מהפרשה פרשת בשלחשזריזות היא מידה טובה. כמו נחשון בן עמינדב שלא התמהמה ונכנס לים."

למחרת, בדרך חזרה מהחנות עם ציוד חדש ירד גשם. רעות רצה. הרגל התעקמה. נפלה בדיוק על יד ימין.

רעות צעקה מרוב כאב. "לא... לא צריך אמבולנס! יש לי ציורים לסיים..." אבל האמבולנס הגיע. יד ימינה גבס. ט"ו בשבט בעוד חודש.

החברות באו לבקר. רעות בכתה: "ומה עם הציורים? זו התקופה הכי חשובה לי בשנה!"

בשבת, לימור אמרה: "בני ישראל עמדו בין מוות לים לבין חרבות המצרים. נחשון בן עמינדב, מול עיני כולם, פשוט נכנס לים! המים הגיעו לברכיים... לבטן... עד הצוואר. הוא לא הסתפק בחכות לנס הוא עשה מעשה של אמונה."

שרה סיפרה: "כשאחותי הקטנה חלתה ואמא ידעה שצריכים לצאת מחר, היא קנתה מנה גדולה של בשר ואמרה: 'אני אוכלת את זה, ויהיה לי חלב, ואת הולכת לינוק ומחר נהיה בבית.' ולמחרת שתיהן היו בבית!"

רעות החליטה: תצייר ביד שמאל. יום אחר יום התאמנה. בכיתה כתבה שיעורים ביד שמאל. הציורים לא מדויקים כמו תמיד, אבל יפים.

שבועיים לפני ט"ו בשבט, ביקשה מאמא ללכת לרופא. "אמא אני מרגישה שיקרה לי נס!" הרופא עשה צילום. לא מצא שבר. הכל חזר לקדמותו.

ט"ו בשבט הגיע. בית הספר היה מרהיב. כל הציורים גם אלה שציירה ביד שמאל קישטו את המסדרונות. ובאמצע, בקיר הגדול ביותר:

ציור ענק של קריעת ים סוף, עם נחשון בן עמינדב ראשון בחזית ומאחוריו כל עם ישראל.

"אלה הציורים של יד שמאל שלי," אמרה רעות. "אולי פחות מדויקים אבל מלאי אמונה בה'. בזכותם, ה' עשה לי נס. הציורים הם קריעת ים סוף הפרטית שלי!"

שלום! שמי הודיה. ואני חברה בקבוצת חבורת התהילים. שמעתם עליה, נכון? אם לא באמת כדאי לכם! אנחנו, בזכות הפרשה ותהילים, פותרות כל בעיה!

עוד שבוע ראש חודש אדר, מש מש מש מש...! פורים בפתח! כל ילדי השכונה מתרגשים נורא. אני במיוחד. אני מאוד אוהבת להתחפש, לשמוע את המגילה, להרעיש כשאומרים את השם "המן"! פורים הוא החג האהוב עלי.

יום אחד, אבא שלי קיבל שיחת טלפון מהרב. הרב ביקש שאני ארכז את כל ילדי השכונה ונקשט את אולם האירועים לקראת מסיבת פורים. איזה כבוד!

כשכולנו ישבנו סביב השולחן לתכנן את הקישוטים, פתאום נשמע "בום" גדול מהכניסה תמרי, אחותי הקטנה, החליקה על הרצפה והפילה את לוח המודעות.

"תמר! מה את עושה פה?" צעקתי לה. "באתי לעזור!" ענתה בשמחה. "ממש לא!" עניתי בתוקפנות. "את תהרסי לנו את הכל!"

דמעות התחילו להופיע בעיני תמר, והיא ברחה מהאולם. רבקה שלחה לי מבט מאשים. שקט גדול השתרר.

בשבת, ישבתי בסלון ופתחתי את החומש בפרשת השבוע: פרשת תרומה. ומה שמצאתי הדהים אותי!

בחבורת התהילים, הסברתי לחברות:

"המילה 'שיטים' עצי המשכן דומה למילה 'שטות'! לפני שאדם הראשון חטא, לא היה שטות בעולם. אחרי החטא, ה' הוריד את השטות לעולם. אבל הרמב"ם כותב שיש כוח אחד שיכול לנצח את שטות העוונות השטות הקדושה!"

רונית ספרה את סיפור דוד המלך שביקש שה' יכניס בו שטות כדי להינצל מאכיש הפלשתי מלך גת. ואכן ה' עשה זאת ודוד ניצל!

הבנתי שאני צריכה לראות בשטויות של תמר משהו יותר חשוב. כשחזרתי לאולם, כינסתי את כל החברות, וכולן התחפשו לליצניות ומשוגעות וקיבלו את תמר בשמחה!

אבא שלי אמר: "ה' ביקש שכל אחד איש פשוט, ילד קטן ושובב יטול חלק בבניית המשכן. דבר קדוש נבנה על ידי אחדות ואהבה."

תמר, עם דמעות בעיניים, חיבקה אותי חזק. ואנחנו כמעט סיימנו את ההכנות באחדות גדולה. פורים משוגע לכולם!

שלום! שמי רעות. הדבר שאני הכי אוהבת בעולם לצייר. אין מצב שתמצאו אותי בלי עט ומחברת... אלא אם מצאתם אותי ביום שבת!

בכיתה שלי הוכרזה תחרות ציורים. עבודה בזוגות עם הגרלה. תפללתי לקבל את טובי... ושלפתי פתק שעליו כתוב: עדינה.

עדינה הייתה ממש גרועה בציור. בלשון המעטה. אבל היא הייתה טובה מאוד בחשבון. "אני לא בטוחה שתצליחי לעזור לי..." אמרתי לה בקור.

כשעדינה הגיעה אליי הביתה, ראתה ציור ענק שהתחלתי לבד. "השארתי לך כמה הדבקות," אמרתי. עדינה הייתה מאוכזבת.

בשבת פתחתי את החומש לפרשת כי תשא. קראתי על בצלאל בן אורי האומן של בית המקדש. ואז קראתי על מחצית השקל שה' הראה למשה מטבע עשויה מאש.

בחבורת התהילים לימור אמרה: "אש לא רק מסמלת הרס היא גם מחממת ומאירה. היא סמל של תשוקה ורצון. הקב"ה רצה שבני ישראל יתרמו מתוך רצון ממש!"

הבנתי בצלאל עבד מתוך אש פנימית. ואני ציירתי כך. אבל מה עם עדינה?

ביום ראשון, ניגשתי לעדינה ואמרתי: "את באמת טובה בחשבון. אני מצטערת על איך שהתנהגתי. הציור הוא כמו אש שבוערת לי בפנים אני מציירת מתוך רצון!"

עדינה אמרה: "גם בחשבון וגאומטריה! ותדעי לפעמים ציור מצריך חשבון. לחשב שליש דף, מסגרת, זוויות..."

שנינו עבדנו במרץ רב. עבדנו כצוות וכחברות טובות. והיום הגדול הגיע תחרות הציורים.

ואני כבר נותנת לכם לנחש מי זכה... בלי ספק: הציור מאש!

נתי אהב לבנות, להרכיב, לפרק. הוא אהב פאזלים וקוביות נתי יכול פשוט לשבת שעות על גבי שעות.

ביום הולדתו ה-8, קיבל נתי מתנה מיוחדת קופסת לגו הנדסאי! הלגו הכי משוכלל בעולם, עם אורות, חוטים, גלגלים... נתי חטף את הלגו וברח לחדרו, ולא יצא אפילו לאורחים.

הלילה לא ישן. בבוקר לא הלך לבית הספר. ביום שישי עדיין בפיג'מה בשעה 13:00!

כשנכנסה שבת, אבא נכנס לחדר ומצא את נתי עוד בונה. "נתי! אם השבת לא משחקים!" הוא לקח את שקית הלגו, שמה על המדף הגבוה, נעל את הארון ויצא לתפילה.

נתי פרץ בבכי: "כל מה שעשיתי לשוא! הכל התפרק לי!"

שרה לטפה לו את הראש: "נתי, אני יודעת שאתה עצוב. אבל אבא צודק השבת חשובה מכל דבר אחר!"

למחרת בתהילים, שרה סיפרה לחברות על אחיה. ואז הסבירה את מה שמצאה בפרשה:

"בפרשת ויקהל, ה' מצווה לבני ישראל לבנות את המשכן. הם נחלצים בשמחה ובאהבה גדולה למלאכה הקדושה ושוכחים מכל דבר אחר! אבל הקב"ה אמר בפירוש: בנית המשכן חשובה מאוד, אבל השבת עוד יותר חשובה! המצווה של שמירת השבת גדולה אפילו מבנית המשכן!"

כשחזרה הביתה, שרה אמרה לנתי: "הקב"ה נתן לנו תרופה נהדרת להתנתק מדברים שקשה לנו השבת! וכשמתנתקים, חוזרים עם כוחות מחודשים!"

נתי הבין. רץ לאבא וצעק: "אבא! הבנתי איך להתנתק! אני מנותק!"

אבא החזיר לנתי את הלגו. הוא שיחק כל השבוע אבל כשהגיע יום שישי, אמא נכנסה לחדרו בצהריים: החדר מסודר, הלגו במקום, ונתי לבוש ומוכן לשבת מדפדף בספר ההוראות.

יום חמישי בשעה שמונה וחצי בערב, אמא ואבא של רונית יצאו לחתונה. רונית נשארה לבד בבית יחד עם אחיה ואחיותיה הקטנות. כשהם טרקו את הדלת, רונית הכריזה: "בשבת יש לאמא יום הולדת נכין לה מסיבת הפתעה!"

רונית ואורית עבדו על עוגה. ביצה אחת נשברה על הרצפה, רונית החליקה, המים נשפכו ובמקום כוס וחצי סוכר נכנס רק חצי כוס. הכניסו לתנור... נרדמו... ריח של שרוף!

מרים (בת 5) קפצה בבוקר למכולת לקנות עוגה ולקחה כסף מהמעטפה של אבא (כסף לאינסטלטור!). בדרך חזרה החליקה על המדרגות. השקית התגלגלה. העוגה נהרסה, הבקבוקים התפוצצו.

נתן קישט את הסלון עם בד שגזר מהווילון של הסלון שאמא הורידה לכביסה!

כשחזרו ההורים, אמא גילתה הכל. רונית הרכינה ראש: "רציתי להכין לך מסיבת הפתעה אבל... כנראה שעשיתי הכל לא נכון."

אמא חיבקה אותה וצחקה: "הצלחתם! אני באמת מופתעת!"

בשבת, בחבורת התהילים, רונית הסבירה:

"בפרשת ויקרא, הקב"ה מבקש מבני ישראל להביא קורבנות. הקורבן חייב להיות שלך גזול אינו מתקבל, יהיה מושלם ככל שיהיה. כשהשתמשנו בביצים, בכסף, בווילון בלי רשות קרבנות גזולים הם!"

במוצאי שבת, אמא של רונית הוזמנה "לעזור לאמא של הודיה" וכשהגיעה, מצאה שם את כל החברות, את נתן, מרים ואורית. ללא עוגה. ללא קישוטים. רק אהבה.

"רק אנחנו," אמרה רונית. "לא גזלנו קרבן מאף אחד! המתנה שלנו טהורה!"

אמא חיבקה את שלושת ילדיה חזק ואז הלכה להביא את העוגה שהכינה בבית. כולם צחקו ונהנו מהעוגה ומהאווירה מלאת האהבה.

שלום! שמי רבקה. בעוד כמה ימים חג הפסח! אמא כבר החלה במרץ רב את הניקיון ובחופשה שלנו ביקשה עזרה.

"אני אעזור לך אמא!" אמרה טליה, אחותי הקטנה בת ה-5. "אני אנקה לך את המקרר!"

אמא חילקה תפקידים: אני אחראית על מגירות וארונות, לאה על החדרים, מוטי על הספרייה וטליה על... זריקת האשפה.

"אשפה?!" פרצה טליה בבכי. "זה בכלל לא חשוב! אני רוצה לנקות את המקרר!"

אמא שכנעה אותה לנגב את מדפי המקרר. כולנו עבדנו בשמחה עם מוזיקה קיצבית. טליה ניגבה בזהירות ובשמחה.

אבל פח האשפה היה עולה על גדותיו ונשפך על הרצפה. שוב ושוב. טליה כבר פרשה מהניקיון ויצאה לשחק בבובות ופח האשפה שוב נשפך!

בשבת, אמא ישבה עם טליה ואמרה: "ה' מצווה אותנו במצוות כדי שנתקרב אליו. מצווה היא כלי תקשורת בינינו לבין הבורא."

למחרת בחבורת התהילים, הסברתי: "בפרשת צו, הקב"ה מצווה לכוהנים לנקות את האפר של הקורבן! הכוהנים הקדושים ממונים על עבודת הקודש וצריכים להרים שרוולים ולרוקן את האשפה! כדי ללמד שאין דבר מיותר. כל מצווה כאן כדי להתקרב לה'."

בבית, המשכנו בניקיונות. וטליה מאוד שמחה כשקיבלה מאבא את התואר: "כוהנת הגדולה" של הבית.

עכשיו שום אשפה לא נשפכת כי טליה הכוהנת שומרת על מצווה חביבה מאוד.

בזמן ההפסקה, רעות עלתה לכיתה לקחת ציור שהשאירה בתיק. לפני שנכנסה, הבחינה במיכל, תלמידה בכיתה ג', מחטטת אל תוך התיק של אסנת. מיכל יצאה מהכיתה עם כריך ביד!

"אני לא מאמינה... היא גנבה את הכריך של אסנת!"

רעות לא ידעה מה לעשות. לספר לאסנת? למורה? אבל להלשין זה לא טוב. "אחכה לפסקת הצהריים, אז אסנת תגלה שהכריך נעלם."

בשיעור, המורה לאה לימדה על פרשת תזריע-מצורע: "מי שדיבר לשון הרע היה מתמלא צרעת ומנודה מחוץ למחנה. המדבר לשון הרע נקרא רוצחכי בגלל הדיבור הרע שלו אנשים נפגעים."

בהפסקת הצהריים, אסנת הוציאה מתיקה תפוח אחד בלבד. "לא הבאת כריך היום?" שאלה רעות. "אכלתי אותו בארוחת 10," ענתה אסנת בשלווה.

רעות רתחה! מיכל גנבה ואסנת אפילו לא שמה לב?!

אסנת חשה את המתח ואמרה: "את יודעת, מפחיד שהיום אין עונש כמו בתקופת בית המקדש. אז כשמדברים לשון הרע, העונש מצטבר ואנחנו לא יודעים. לפעמים המציאות שונה ממה שחושבים..."

בשבת, בתהילים, רבקה אמרה: "את צריכה לדמיין לעצמך מצב שונה ממה שראית. לא משנה אם זה נראה לך הזוי. אם תדוני לכף זכות גם למעלה ידונו אותך לכף זכות."

בנסיעה ביום ראשון, מיכל ניגשה לרעות: "רעות, את בכיתה של אסנת, נכון? לא קל לי לדבר על זה... אסנת עשתה איתי מעשה חסד גדול. אמא שלי לא יכלה להכין לי כריך, ואסנת מצאה אותי יושבת לבד ורעבה והציעה לי לקחת את הכריך שלה. סירבתי, אבל היא התעקשה."

רעות כמעט בכתה. "ראיתי אותך לוקחת ונפחדתי שחשבת שאני גנבת," המשיכה מיכל. "אבל ראיתי שלא סיפרת. תודה לך."

רעות חיבקה אותה: "בזכותך אני למדתי כלל גדול תמיד, אבל תמיד, צריך לדון לכף זכות!"

סוף סוף חג הפסח הגיע! משפחת רונית נסעה לכמה ימים לחיפה. כולם התרגשו כל אחד לדבר אחר: אורית לים, נתן למוזיאון הפרהיסטורי, מרים לפארק, רונית לצפייה בציפורים.

ביום הגדול, אבא ונתן הלכו למוזיאון. נתן לקח מפה ועיניו נצצו. "אבא! בקומה השלישית יש גופה של איש פרהיסטורי!!"

פניו של אבא נראו מודאגות. הוא ניגש לקבלה: "סלחי לי האם הגופה בקומה השלישית אמיתית?"

האישה בקבלה הצביעה על שלט גדול מעל הכניסה: "הכניסה אסורה לכהנים."

נתן הרים את עיניו. אלו התמלאו דמעות. "למה?! אני כן רוצה להיכנס! באתי עד לפה בשביל זה! אין בית המקדש ואין עבודת כהנים!"

אבא חיבק אותו: "אני מבין שאתה כועס. זה מאכזב נורא. אבל אתה כהן וגם אם בית המקדש לא קיים, אסור לנו לשכוח את הקדושה שלנו."

אבא לקח את נתן למוזיאון המדע. שם לא היו גופות ולא שלטי "אסור לכהנים". נתן נהנה אבל עדיין עצוב.

בשבת, רונית סיפרה לחברות בתהילים. ורעות הציעה משל:

"למלך גדול ועשיר היה בן יחיד. פרצה מלחמה, והמלך פקד על הנסיך לצאת לממלכה אחרת. לפני שהלך אמר המלך: 'בני תשמור על ייחוסך ועל כבודך. תישאר טהור וראוי לחזור בכל עת לארמון.'

שנים רבות חלפו. הנסיך שכח את הכללים. נשא אישה מהממלכה, ילדיו לא ידעו על ייחוסם. כשהמלך שלח אגרת לבקש מבנו לחזור הנסיך כבר לא חי, והילדים חשבו שהאיגרת הגיעה בטעות."

נתן הבין: "תודה. עכשיו באמת הבנתי. כהנים חייבים לשמור על מה שנותר לנו ולהעביר לדורות הבאים."

ואז אמר: "ואתם יודעים מה בפסח הבא אני רוצה לבקר במכון בית המקדש. פתאום זה מאוד מעניין אותי!"

אבא נישק אותו ואמר: "אמן שנה הבאה תוכל לעבוד ככהן בבית המקדש האמיתי!"

המנהלת הכריזה: "השנה, תלמידות מצטיינות יכינו את מסיבת סוף השנה." קראה בשמות ומי יצא? חבורת התהילים כולה: רעות, רבקה, רונית, הודיה, שרה ולימור!

ישבו ביחד. רבקה הציעה: "הצגה על כל מה שהבית הספר עשה השנה." רונית: "מצגת עם תמונות ישנות של הבנות." הודיה: "נזמין זמר מפורסם!" שרה: "שיר שנכתוב." לימור: "מכירת ספרים."

מריבה גדולה. לימור יצאה בסערה. שרה רצה אחריה. "אם לא תסכימו לפתק של לימור, למה שתסכמו לאחרים? זה אבוד."

הודיה שאלה: "איך מנהיגים גורמים לכולם להאמין להם?" רונית: "באלימות!" רבקה: "מנהיג טוב ואמיתי נאמן בלי שום אלימות. כמו משה רבינו."

בשבת, בבית הכנסת, הרב נשא דרשה על פרשת במדבר: "הפרשה מתארת את מקומו של כל שבט. כיצד כל שבט הסכים למקום שציוו להם? כי כשפועלים למען דבר קדוש האחדות בינינו הרבה יותר חזקה."

שש הבנות הביטו אחת בשניה. הבינו. רבקה הזמינה אותן לתהילים.

אחרי התהילים, רבקה אמרה: "ברגע שיש הכנסת ספר תורה כולם מאוחדים. כשמישהו חולה כולם אוחזים בתהילים. ברגע שהמטרה לשם שמיים האחדות אמיתית."

כל הבנות עבדו במרץ ובאחדות גדולה. בסוף השנה הציגו הצגה בשם "אחדות קדושה למען הגאולה"עם משחק טריוויה על שמירת הלשון, מוזיקה יהודית ואווירה קדושה ומוצלחת.

שש החברות ברכו אחת את השניה ושמחו שמצאו את סוד האחדות האמיתית.

שלום! אני שרה. השתתפתי בפרויקט שבו למדתי לעזור לילדים עם קשיי למידה. פעם בשבוע ישבתי אצל קלינאי תקשורת ולמדתי שיטות.

יום אחד, מירי הקלינאית אמרה: "שרה, יש לי בשורה! בית ספר מרגלית ביקשו עזרה לילדים. הצעתי להם את שמך!"

בית ספר מרגלית בית הספר עם השם הכי רע בעולם! ילדים שובבים ולא ממושמעים! בדרך עצרתי ליד הבניין. שעה שתיים בצהריים, הילדים בחצר: צעקות, בכיות, מריבות... ברחתי הביתה.

אמא נענתה בחיוב לפנייתם ואמרה לי: "שרה, אסור לתת לחששות להנהיג אותנו. הרבה פעמים שומעים שמועה ומתברר שהיא בכלל לא נכונה!"

"אבל אמא, שמעתי דברים נוראים מאנשים אחרים..."

"אל תסמכי על שמועות. ללימודים יש סוףאחרי שנה את מסוגלת לסייע לילדים."

בשבת, חבורת התהילים. רונית הסתירה פנים מאחורי חומש: "לכל שאלה יש פיתרון והיא נמצאת בתוך..."

לימור הסבירה: "פרשת שלח מדברת על בית ספר נוראי כמעט! משה שלח מרגלים לארץ ישראל. המרגלים דיברו דברים איומים: 'הארץ אוכלת יושביה!' בני ישראל נורא פחדו. הם שכחו משהו חשוב מאוד: האמונה בה'. אם ה' נותן משהו חייבים לבטוח בו, לא בשמועות."

ואז הוסיפה שרה: "המרגלים גם לא רצו לעזוב את לימוד התורה במדבר. אבל לימוד תורה וכיבוש ארץ ישראל הולכים יחד! גם אני אמשיך ללמוד תוך כדי שאעבוד עם הילדים."

התחלתי לעבוד בבית ספר מרגלית. בהתחלה פעם בשבוע. גיליתי שהילדים האלה מקסימים! חבל מאוד שהקשבתי לשמועות הלא נכונות. היום אני עובדת כל יום ופועלת במרץ לתת שם חדש לבית ספר מרגלית.

אל תקשיבו לשמועות אלא רק לאמונה!

יום קיץ חם במיוחד. לימור קמה מוקדם, התפללה, אכלה ומיד פתחה את הספר הטרי מהספרייה.

השעות חלפו. בצהריים, אמא קראה: "לימור! עזרי לי לעסוק באחים." לימור לקחה את ספרה, ישבה בסלון ותוך דקות האחים משתוללים, קלפים עפים, ולימור קוראת.

בערב, אבא ואמא קראו אותה לשיחה: "לימור, אנחנו מכבדים את אהבתך לספרים אבל לכל דבר יש זמן ומקום. כשאנחנו צריכים אותך חייבת להפסיק מיד."

לימור הבטיחה, אך עמוק פנימה כעסה: ההורים לא מבינים אותה. היא רק אוהבת לקרוא!

בשבת, בתהילים, רונית אמרה: "בפרשת דברים, משה רבינו נותן צוואה לבני ישראל לפני מותו ובין היתר מוכיח אותם על כל חטאיהם."

"מסכנים! למה הם צריכים סדרת מוסר?" שאלה הודיה.

"לא מסכנים!" ענתה רונית. "הם שמחו על ההוכחות! כי משה רבינו היה הדמות הכי קדושה ולקבל תוכחה ממנו באה מאהבה, מרצון לראות את בני ישראל הולכים בדרך הנכונה."

לימור הוציאה ספר מכיסה המתנה שרונית הביאה לה. "קראתי אותו כולו. וסיפור אחד נשאר לי חרוט בלב."

"הנה סיפור על הרב הצדיק מרדכי אליהו: קרה אי-הבנה בבית כנסת. הרב הראשי הוכיח את הרב אליהו דקות ארוכות על חטא שלא ביצע. הרב אליהו הרכין ראשו וקיבל את ההוכחה למרות שידע שהוא חף מפשע! כשהרב הראשי גילה את האמת, שאל: 'למה לא אמרת דבר?' והרב ענה: 'תמיד טוב לקבל תוכחה. וכתוב בגמרא שמי שהוכיח בשוגג צריך לפייס ידעתי שהרב יצטרך לברך אותי!'"

לימור חיבקה את רונית: "אני אשתדל להיות יותר קשובה למשפחה שלי."

אחר כך ישבה וחזרה לקרוא את הספר שוב. "לימור!! את פשוט לא תשתני!" צחקה רונית.

שרה הוסיפה פרטים אחרונים לתיק. מחר בבוקר יוצאת לטיול לינה ראשון בגולן. "ומה אם לא אצליח לסדר את שק השינה שלי?" שאלה את אמה בדאגה.

כשהגיעה לאוטובוס, רבקה חברתה הטובה כבר חיכתה. "לפחות לא תרגישי לבד!" אמרה אמא.

בעצירת הביניים שרה פתחה תיק אוכל ענק: סלט טונה, פרוסת לחם עם גבינה, עגבנייה, ותבשיל שאמא הכינה. כשסיימה לאכול האוטובוס כבר חזר. שרה בלעה מהר ודחפה הכל לתיק.

בגולן, אוכל שדחפה נשפך לתיק. ריח חריף. ניקוי ארוך.

שק השינה הכניסה לתוכו מצעים וכרית. רבקה משכה לפתוח הרוכסן נשבר. ישנה על הסדין ותחת שק הפתוח.

בטיול 2 חולצות ארוכות, מכנסיים מתחת לחצאית, גרבי צמר, כובע עם מאורר קטן, ותיק עם בקבוק גדול וקש. אחרי חצי שעה ישבה ויבבה. "חם לי, אני לא יכולה!"

המדריכה מצאה בתיקה: מברג, מחברת, סוכריות, מחשבון, מטען, מילון, ספר, סידור, תמונות וקופסאות שימורים. "למה כל זה? הוא מכביד עליך!"

בשבת, בתהילים, רבקה אמרה: "בפרשת ואתחנן, משה רבינו מזהיר: 'לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו.' כשחווה אמרה לנחש 'גם לגעת אסור' הוספה על המצווה. ומכך הגיעה לחטא!"

שרה הבינה: "כשהמדריכה אמרה להביא כריך קל הוספתי תבשיל כבד. אמרה להביא שק שינה פשוט הוספתי מצעים וכרית. אמרה ליבוש קל הוספתי שכבה על שכבה. כל ההוספות האלה קלקלו לי את הטיול."

המסקנה: ה' נתן לנו מצוות ובהן אין מילה מיותרת או חסרה. ללכת לפי מה שנאמר, לא יותר ולא פחות.

בשכונה ארגנו אירוע מיוחד לכל המשפחה: "חיפוש אחר המטמון" עם חידות תורניות שהפרס עליהן ש"ס מפואר!

אבא של רעות היסס: "אני מעדיף ללמוד בזמן הפנוי שיש לי." אבל כשנודע שהרב לוי מארגן עם חידות על התנ"ך הצטרפו!

מיכל, אחות של רעות בת 6, ביקשה להצטרף. "את רק בת 6, קטנה מידי!" אמרה רעות. מיכל רצה לאבא: "אפילו אם לא אוכל לעזור, אני לא אפריע!" אבא נעתר.

החיפוש התחיל. חידה ראשונה: "אני חיוני לבן אדם. אומנם לפני התיבה לא היו צריכים אותי בכלל."

שמואל: "מים!" אבא: "אולי אוכל רוחני?" ומיכל: "בשר! ככה למדתי בגן לפני נח, בני האדם לא אכלו בשר." כולם הסתכלו עליה בפליאה. צדקה! "וזה אומר שהפתק נמצא במסעדת בשרית. שם יש מתקן של תיבת נח!" הוסיפה מיכל.

חידה שניה: "הוד והדר לבושה, לבוש וקודש, לבוש הגוף והנשמה." שמואל: "מכון בית המקדש בירושלים!" ומיכל: "יש חנות בגדים בעיר שנקראת כך. אמא קונה שם חצאיות." מצאו את הפתק בין ערימות בגדי ילדים!

ואכן בכל חידה, הפשט הפשוט של מיכל היה נכון, בעוד הגדולים הסתבכו בניתוחים.

המשפחה זכתה במקום ראשון! הרב לוי העניק למיכל שני כרטיסי כניסה לפארק המים.

בסעודת ליל שבת, אבא נתן דבר תורה: "פרשת עקב. 'ושננתם לבניך' למה ללמד תורה לילדים קטנים שעוד לא מבינים? כי דעת ותבונה יכולים לגרום לאשליות. ילדים הם טהורים הם מקבלים את התורה כפשוטה ומבינים נכון. בזכות הילדה הקטנה שלנו זוהרת בביתנו אור התורה הקדושה!"

הודיה תמיד רצתה הכל מיד. מיד! בבוקר בבית הספר, אחרי הצהריים חברות, בערב טלוויזיה, ובסוף הלילה אמא ביקשה לסדר את החדר. "עכשיו?!" גנחה הודיה. "אבל אני עייפה! לא הספקתי!"

כל יום הודיה חיה בריצה. ובכל יום החדר שלה נראה כמו אחרי מבול. אמא כבר נואשה.

בשבת קראה הודיה את פרשת בראשית. ה' ברא את העולם בשישה ימים. כל יום דבר אחד בלבד. לא ברא הכל ביחד בלגן אחד, אלא כל דבר בזמנו ובמקומו.

בחבורת התהילים אמרה לימור: "ה' יכול היה לברוא הכל ברגע אחד! הוא בחר לברוא בסדר, כי הסדר הוא יסוד הבריאה. לכל דבר יש זמן משלו."

"אז אם ה' עצמו עבד בסדר", אמרה הודיה בשקט, "אני בטח יכולה לנסות."

ביום ראשון החדר עדיין לא מסודר, אבל הודיה שמה לה לב: היא מסדרת דבר אחד לפני שעוברת לדבר הבא. כעבור שבוע, אמא עמדה בפתח הדלת נדהמת האם תנחשו מדוע.

בבית הספר הכריזו על פרויקט חדש: גינת ירק בחצר. כל כיתה תאמץ ערוגה. רונית התרגשה מאוד. "אני אטפל בעגבניות!" הכריזה.

אבל כשהחלו, רונית גילתה שיש בגינה גם נמלים, תולעים, חיפושיות. "יאק! רוצים להרוג אותם?" צעקה אחת החברות. "לא ולא!" אמרה רונית בתוקף.

אחרי שבת רונית ספרה לחבורה על פרשת נח. "ה' ציווה את נח לקחת לתיבה מכל בעלי החיים. לא רק האריה והפיל. גם התולעת הקטנה, גם הנמלה, גם הצרצר. ה' רצה לשמור על כולם!"

"למה?" תמהה הודיה. ורונית ענתה: "כי לכל בריאה יש תפקיד בעולם. הנמלה מאווררת את האדמה. התולעת מפרה אותה. בלעדיהן אין גינה."

הפרויקט הצליח. הגינה פרחה, ורונית אפילו הכינה שלט קטן: "כאן גרים גם חברינו הקטנים – אנא אל תפריעו!"

שרה קמה בוקר אחד וגילתה ששני הארגזים בחדרה כבר ארוזים. "אמא! מה קורה?!" "אנחנו עוברים דירה, שרה'לה. שכונה חדשה. בית יפה יותר."

שרה בכתה כל היום. חברות, בית ספר, מגרש המשחקים המוכר שם היא ידעה כל אבן. "למה?! הכל טוב פה!"

בפרשת לך לך קרא אבא בשבת: ה' אמר לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך." עזוב הכל. לך למקום שאראך. ואברהם הלך, בלי לדעת לאן.

"אבא, אברהם לא פחד?" שאלה שרה. "בוודאי פחד," ענה אבא. "אבל הוא ידע דבר אחד חשוב: כשה' מוביל את הדרך, היעד תמיד טוב יותר מהמקום שעזבת."

שרה לא הפסיקה לגעגע. אבל היא ניסתה להאמין. וביום הראשון בשכונה החדשה, ילדה בשם לאה ביקשה לשחק איתה. לאה הפכה לחברה הכי טובה שלה.

דינה הייתה ילדה חדשה בכיתה. היא ישבה ליד רבקה. היא שאלה שאלות. הרבה שאלות. "מה זה? למה ככה? מה עושים עכשיו?" רבקה כבר לא יכלה.

"היא מציקה לי," אמרה רבקה לאמא. "כל הזמן היא לידי, כל הזמן שואלת. אני לא רוצה שתבוא אלינו הביתה." אמא שמעה בשקט.

בשבת, אבא סיפר על פרשת וירא: אברהם ישב באוהל ביום החם ביותר, שלושה ימים אחרי המילה. כואב ועייף. ופתאום ראה שלושה אנשים עוברים. ורץ לקראתם!

"הוא כאב לו, לא?" אמרה רבקה. "ובכל זאת," אמר אבא, "לא חיכה שיבקשו. רץ. הכין אוכל, מים, מנוחה. הכנסת אורחים של אברהם לא הייתה רק נימוס – זו הייתה שמחה!"

"אבל הוא לא ידע שהם מלאכים..." אמרה רבקה בשקט. "נכון," ענה אבא. "הוא התייחס לכל אורח כאילו הוא מלאך."

ביום ראשון רבקה הזמינה את דינה לבית. גילתה שדינה שואלת הרבה כי הכל חדש לה ומרתק. הן שיחקו שעתיים ורבקה הרגישה משהו חמים בלב.

בבית הספר הודיעה המורה: "השנה נשלח ציורים לתחרות ארצית. כל אחת תגיש ציור אחד, הכי טוב שיש לה."

רעות ידעה מיד מה לצייר: נוף ים עם שקיעה. עבדה עליו שבועיים. אבל כשהסתכלה על ציורי החברות ראתה שהרבה מהן בחרו בנושאים דומים. "מה אם לא אבחר?" חרדה רעות. "מה אם יחשבו שלי הכי פחות יפה?"

בשבת קראה רעות על פרשת חיי שרה. אליעזר עבד אברהם יוצא לחפש אישה ליצחק. הוא מתפלל: "ה', הראה לי האישה שנועדה ליצחק." ורבקה מגיעה לפני שסיים להתפלל.

בחבורת התהילים אמרה רונית: "אליעזר לא בחר לפי מה שהכי יפה, הכי עשיר, הכי חכם. הוא ביקש מה' שיראה לו את הדבר הנכון. ואז הסימן הגיע."

רעות הבינה: היא לא צריכה לדאוג מה יחשבו. היא ציירה מה שהיא אוהבת. ולא ניצחה בתחרות. אבל המורה שמה את הציור שלה בחזית הכיתה ואמרה: "זה הציור שהכי מרגש אותי."

לימור אהבה ספרים. מיה, אחותה הגדולה, אהבה כדורגל. "ספרים זה לחלשים," אמרה מיה לפעמים. "מה יוצא מזה? לכי לשחק בחוץ!" לימור לא ענתה. ישבה וקראה.

יום אחד היה מבחן בבית הספר. מיה נכשלה. לימור עברה בציון גבוה. "מה עשית?" צעקה מיה. "קראת בספרים?! זה לא עוזר בחיים האמיתיים!"

בשבת אבא סיפר על פרשת תולדות: יעקב ועשו נולדו תאומים. עשו היה גיבור ציד. יעקב ישב באוהל ולמד. עשו מכר את הבכורה תמורת נזיד עדשים. "בכורה" זכות הקדושה הכי גבוהה ביותר.

"עשו לא חשב שהבכורה שווה משהו," אמרה לימור בשקט. "הוא חשב שרק הכוח הגופני חשוב. ויעקב הבין שהרוח חשובה מהגוף."

מיה שמעה. לא אמרה כלום. אבל ביום ראשון היא ביקשה מלימור: "תעזרי לי להתכונן למבחן הבא?"

זו הפעם הראשונה שהודיה הלכה לקייטנה שינה. שבועיים בלי הבית, בלי אמא, בלי חברות השכונה. "מה אם לא אסתדר?" שאלה הודיה אמא בלחישה.

הלילה הראשון הודיה בכתה בשקט מתחת לשמיכה. חדש, לא מוכר, לא נוח. חיפשה משהו מוכר ולא מצאה.

בחבורת התהילים לפני הקייטנה למדו על פרשת ויצא: יעקב ברח מביתו לבד. שכב על אבנים במדבר. חלם סולם מגיע השמיימה. ה' אמר לו: "הנה אנכי עמך".

הודיה נזכרה. לקחה את הסידור הקטן שאמא שמה לה בתיק. פתחה. לחשה תהילים. ופתאום הרגישה שה' פה גם בחדר הזר הזה.

ביום השני הכירה חברה חדשה שאוהבת גם היא לרקוד. ביום השלישי כבר צחקו יחד כאילו הכירו שנים. חזרה הביתה עם חברות חדשות ולב שיודע: ה' בכל מקום שמגיעים.

מבחן שנתי בחשבון. רונית ידעה שהיא לא חזקה בחשבון. כל לילה היא חלמה שהיא יושבת בכיתה ולא יודעת כלום. ביום המבחן הרגישה שרגליה שוות לגומי.

"רונית, את לא נושמת," אמרה שרה. "אני מפחדת," הודתה רונית. "אני יודעת שאכשל. תמיד אני נכשלת בחשבון."

בשבת לפני המבחן קראה רונית על פרשת וישלח: יעקב חוזר ארצה ושומע שעשו בא לקראתו עם ארבע מאות אנשים. יעקב מפחד מאוד. הוא מתפלל, שולח מתנות, ואז מה? נשאר לבד ונאבק עם המלאך כל הלילה.

רבקה סיפרה בתהילים: "יעקב לא ברח מהפחד. הוא נאבק עם הפחד כל הלילה. ובבוקר המלאך ברך אותו! הפחד לא הכניע אותו, הוא ניצח."

רונית נכנסה למבחן. ידיה רעדו. היא נשמה עמוק ואמרה לעצמה: "אני נאבקת." עברה שאלה אחרי שאלה. קיבלה 74. לא מושלם, אבל כל שאלה שפתרה הרגישה כמו ניצחון.

נתי, אחי שרה, היה אופנאי מלידה. ביום הולדתו ה-10 קיבל אופניים חדשות. שבוע לאחר מכן נפל. גבס ברגל. שלושה חודשים בלי ספורט, בלי חברים בחצר, בלי שום דבר.

נתי שכב בחדר ובכה. "הכל הרוס! הקיץ הרוס! הכל הרוס!" שרה לא ידעה מה לומר.

בשבת קרא אבא על פרשת וישב: האחים השליכו את יוסף לבור. ואז מכרו אותו לעבדות. ואז האדון שלו הטיל אותו לכלא. בור אחרי בור.

"ויוסף, מה הוא עשה?" שאלה שרה. "הוא לא התייאש," ענתה אמא. "בכל מקום שיוסף הגיע, הוא פרח. אפילו בכלא הוא ניהל ועזר לאחרים. כי הוא לא שכח שה' איתו."

שרה ישבה עם נתי. "נתי, יש לך שלושה חודשים. תלמד להרכיב מודל. תקרא ספרים. תהיה יוסף שלנו." נתי גלגל עיניים. אבל בשבוע השלישי הוא בנה מודל מטוס וחייך לראשונה.

רבקה נבחרה לארגן את מסיבת סוף השנה של בית הספר. שבוע לפני המסיבה – כלום לא מוכן. כל הבנות אמרו "כן" אבל לא עשו כלום. רבקה פנתה לכולן: "חברות, אנחנו חייבות לפעול עכשיו!"

"בטח יהיה בסדר," אמרה אחת. "אל תהיי כזו פרפקציוניסטית," אמרה שניה. רבקה הרגישה לבד.

בשבת קראה על פרשת מקץ: פרעה חלם חלום. שבע פרות שמנות ושבע פרות רזות. יוסף פתר: שבע שנות שפע ואחריהן שבע שנות רעב. ופרעה מינה את יוסף לאסוף ולהכין.

בחבורת התהילים אמרה רבקה: "יוסף לא רק פתר – הוא הציע פתרון ומיד פעל. מנהיג לא רק חולם, הוא מכין מראש."

רבקה חזרה, הכינה רשימה, חילקה תפקידים ברורים, קבעה זמנים. כעבור שלושה ימים הכל היה מוכן. המסיבה הצליחה. המנהלת אמרה: "מי אחראי לאירגון? כל הכבוד!"

רעות ולימור היו חברות טובות. עד שבא הרגע ההוא. בשיעור ציור, רעות הסתכלה על ציור של לימור ואמרה בלי לחשוב: "זה לא יפה במיוחד."

לימור השתתקה. בצהריים לא ישבה ליד רעות. בשבוע שאחרי – לא התקשרה. רעות ידעה שפגעה. אבל לא ידעה איך לבקש סליחה. "מה אגיד? יהיה מביך."

בשבת קראה על פרשת ויגש: יהודה, שהיה הכי אחראי למכירת יוסף, ניגש אליו ופרץ: "קח אותי לעבד במקום הנער!" לא ברח מהאחריות, לא המציא תירוצים. פשוט ניגש.

ורונית אמרה בתהילים: "כשיהודה ניגש – יוסף לא יכול היה להתאפק. הוא פרץ בבכי. כי ניגשת בלב שלם שוברת כל חומה."

רעות הלכה ללימור. "לימור, אמרתי משהו פוגע. סליחה." לימור הסתכלה עליה. ואז אמרה: "תודה שאמרת." ואז הן שיחקו שעתיים כאילו לא קרה כלום.

לימור הסתכלה על החברות: רעות מציירת כמו אמנית. שרה ספורטאית מצטיינת. הודיה יוזמת אירועים. רונית מבינה רגשות של כולם. רבקה מנהיגה. ולימור? קוראת ספרים. בלבד.

"אני לא מיוחדת בכלום," אמרה לאמא בעצב. "כולן יש להן משהו שרואים. אני רק... קוראת."

בשבת אמא קראה את פרשת ויחי: יעקב שוכב על ערש דוה ומברך כל אחד מבניו. לא כולם. לא ברכה אחת לכולם. לכל בן ברכה שמתאימה לו בלבד.

"כי לכל בן יש כוח שרק הוא יכול להפריח," הסביר אבא. "יעקב ראה את המיוחד בכל אחד. שבט לוי לא הפך ללוחם, הוא הפך למלמד. זה לא חולשה, זה ייחוד."

לימור ישבה ובנתה ספרייה קטנה בכיתה. היא הביאה ספרים, ארגנה אותם, הסבירה לכל חברה מה לקרוא לפי מה שהיא אוהבת. המורה אמרה: "לימור, זה גאוני." ולימור הבינה: ספרים זה לא רק קריאה. זה עולם שלם.

בהפסקה הודיה ראתה שילד קטן מכיתה ב' בוכה בפינה. שלושה ילדים גדולים ממנו לקחו ממנו את הכדור ולא מחזירים. הלכו. הוא נשאר בוכה לבד.

הודיה לא ידעה מה לעשות. הם גדולים ממנה. מה היא תעשה? הלכה הלאה. אבל כל ההפסקה הרגישה רע בבטן.

בשבת קראה על פרשת שמות: משה, הנסיך המצרי, הלך בין העבדים וראה מצרי מכה עברי. "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" – ופעל. הציל.

"משה יכול היה לעבור הלאה," אמרה רונית בתהילים. "הוא נסיך. אין לו סיבה להתערב. אבל הוא לא הצליח לראות עוול ולעבור הלאה. מי שרואה עוול ויכול לעשות משהו ולא עושה – נושא באחריות."

למחרת בחצר הודיה ראתה שהילדים שוב לקחו משהו מהקטן. הפעם היא ניגשה: "החזירו לו." "מה את רוצה?" "להחזיר לו." עמדה. הם לגלגו ועזבו. הקטן הסתכל עליה עם עיניים גדולות. "תודה."

רונית לומדת פסנתר שנה. והיא שונאת את זה. אצבעות כואבות, קשה להתרכז, המורה שוב ושוב חוזרת על אותו תרגיל. "אמא, אני רוצה להפסיק."

"עוד חצי שנה," ביקשה אמא. רונית רטנה. אבל המשיכה. שבוע נוסף, שבוע נוסף, שוב ושוב אותה תוצאה – מאמץ ולא רואים שינוי.

בשבת קראה על פרשת וארא: ה' שולח מכה אחרי מכה על מצרים. אחת. שתיים. שלוש. וכל פעם פרעה מקשה את לבו. לא מתרשם. לא משתנה. ומשה חוזר. שוב. שוב. שוב.

"משה לא נואש?" שאלה רונית. "לא," ענתה לימור. "ה' לא שלח אותו לנצח בפעם הראשונה. הוא שלח אותו עשר פעמים. כי לפעמים השינוי דורש עשר מכות."

רונית חזרה לנגן. חצי שנה אחרי, בחנוכה, ניגנה בבית הכנסת לפני כולם. אמא בכתה. רונית הבינה: עשר מכות שווה את זה.

שרה ביקרה את סבתא רחל. סבתא רחל אהבה לספר סיפורים על השואה. שרה תמיד חשה אי-נוחות. "סבתא, זה עצוב... אולי נדבר על משהו אחר?"

"לא," אמרה סבתא ברוגע. "זה חשוב לספר. כדי שלא תשכחו."

בשבת קראה שרה על פרשת בא: לפני יציאת מצרים, ה' ציווה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ." תספר לבנך. לא תשמור לעצמך. הזיכרון הוא מצווה.

"למה חג פסח?" שאל ילד קטן, וזה השם הפסוק הכי ידוע: 'מה נשתנה הלילה הזה.' ה' בנה לתוך החג שאלה, כי שאלה מביאה תשובה, ותשובה שומרת זיכרון.

שרה ישבה עם סבתא ושמעה. שאלה שאלות. כתבה דברים במחברת. "תמשיכי סבתא. אני רוצה לדעת הכל." סבתא חיבקה אותה בחוזקה: "זה הכי טוב שנתת לי."

הכיתה החלה פרויקט חדש: כל כיתה תכתוב "חוקת כיתה" משלה. עשרה כללים לחיים יחד. רבקה נבחרה לנהל. ישבו לדיון.

כל הצעה עוררה ויכוח. "למה כלל הזה?" "אני לא מסכימה." "אני רוצה להבין קודם." שעה חלפה ולא הגיעו לכלום.

בשבת קרא אבא על פרשת יתרו: ה' הציע לבני ישראל תורה. ומה הם ענו? "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע." נעשה קודם, ואחר כך נשמע ונבין.

"הם לא ידעו מה בתורה לפני שקיבלו?" תמהה רבקה. "לא," ענה אבא. "הם הסכימו מתוך אמון. כי מי שנותן הוראות אוהב אותם. הבנה תגיע אחר כך."

רבקה הציעה: "בואו נכתוב את הכללים ונמשך אותם שלושה שבועות. ואחרי זה נעריך." כולן הסכימו. כעבור חודש הן הבינו את כל הכלל – כי חיו אותו.

בכיתה של רעות היה ילד שלא אהבו אותו, דני. לא כי עשה משהו רע, פשוט היה שקט ולבד. כולם עברו לידו בלי לשים לב.

יום אחד בהפסקה ראתה רעות שלא נשאר לדני מקום לשבת באוכל. כולם "שמרו מקום" לחברים, אבל לא לו. הוא עמד עם המגש ולא ידע לאן ללכת.

בשבת קראה על פרשת משפטים: אחרי עשרת הדיברות, ה' נותן חוקים לחיים. ואחד החוקים הראשונים: "לא תענה על ריב לנטות אחרי רבים לְהַטּוֹת." אסור לעשות עוול רק כי "כולם עושים."

ורונית אמרה בתהילים: "ה' מדגיש במיוחד: 'גר לא תלחץ.' הוא זכר שבני ישראל היו גרים במצרים. מי שחווה קושי חייב להיות רגיש יותר לקושי של אחרים."

רעות הניחה את מגשה ואמרה לדני: "בוא תשב איתנו." הוא הסתכל עליה בפליאה. ישב. לא דיבר הרבה, אבל חייך. ומאז כל יום רעות שמרה לו מקום.

לימור הוזמנה להציג את ספרה האהוב בפני הכיתה. הכינה נאום מעולה. אבל בוקר ההצגה לבשה את חולצת האימון הישנה. "מה זה משנה? בא להם מה שאני אומרת, לא מה שאני לובשת."

עמדה לפני הכיתה. ראתה שהמורה מסתכלת על הלבוש. ראתה שחברות מתלחשות. לא יכלה להתרכז. ביישנות קיצרה את הנאום וישבה.

בשבת קראה על פרשת תצוה: ה' מפרט בדיוק רב את בגדי הכהן. שמונה בגדים מיוחדים. אבנים יקרות עם שמות השבטים. פעמונים. "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת."

"האם ה' בגדים?" שאלה לימור. "כמובן לא," ענתה אמא. "אבל הבגד יוצר מצב רוח. הכהן לובש בגדים מיוחדים ומרגיש קדוש. הפנים משתנות מהחוץ."

השבוע הבא, כשלימור הציגה שוב, לבשה שמלה יפה. עמדה ישר. דיברה בביטחון. הכיתה הקשיבה. "אחי בגדים," חשבה, "אבל הם עזרו לי להיות אני."

חבורת התהילים ארגנה מסיבת סיום שנה מיוחדת. הכינו עוגה, קישטו, כתבו מכתבים לכל חברה. הכל מוכן. ופתאום הודיעו שרבקה חלתה ולא תוכל לבוא.

הודיה הרגישה שמשהו נשבר. "בלי רבקה זה לא אותו דבר." שאלה אם לדחות. אמא אמרה: "לא תמיד הכל יוצא כמו שתכננת."

בשבת קראה על פרשת שמיני: יום השמיני לחנוכת המשכן. היום הגדול שכולם חיכו לו. אהרן ובניו הקריבו. וירד אש מן השמים ותאכל את העולה! נס גלוי. אבל אחר כך נדב ואביהוא, בני אהרן, הביאו "אש זרה" ומתו.

"יום של שמחה הפך ליום של אבל," אמרה הודיה בשקט. רונית הוסיפה: "ואהרן שתק. כי הוא קיבל את רצון ה'. ידע שגם ברגע של אבל, הקדושה ממשיכה."

המסיבה התקיימה. ושמרו כסא ריק לרבקה, ושלחו לה וידאו. היא צחקה מהבית. אחרי שבוע עשו לה מסיבה קטנה בחדרה. שתי המסיבות היו מיוחדות.

רונית ואסתר התקוטטו. על שטות, על מה לשחק. רונית אמרה מילים שפגעו. אסתר עזבה. שבוע חלף. שניהן עצובות ולא מדברות.

"לכי לבקש סליחה," אמרה אמא. "היא גם פגעה!" אמרה רונית. "זה לא משנה. תתחילי את. מי שמתגברת על הגאווה שלה היא החזקה."

בשבת קראה על פרשת אחרי מות: יום הכיפורים, הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים פעם אחת בשנה. מוודה על עוונות כולם. שולח שעיר לעזאזל. יום שלם של חזרה ותיקון.

אמרה לה רבקה: "יום כיפור לא מחכה שהשני יתחיל. כל אחד מכפר על עצמו. זה כל העניין: להתמקד במה שאת יכולה לתקן, לא במה שהוא עשה לך."

רונית הלכה לאסתר. "אני מצטערת על מה שאמרתי." אסתר הסתכלה עליה ואמרה: "גם אני." שתיהן נשמו. ומשחקו.

בכיתה של שרה הייתה ילדה שעצבנה את כולן, גלית. היא דיברה בלי לעצור, הפריעה בשיעורים, תמיד רצתה להיות ראשונה. שרה הרגישה לפעמים שהיא לא יכולה לסבול אותה.

יום אחד גלית בכתה בחוץ. שרה ראתה ועברה הלאה. "לא בגללי שהיא בוכה." אבל לא הצליחה ללכת.

בשבת קראה על פרשת קדושים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ." ואמצע הפרשה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." רבי עקיבא אמר: זה כלל גדול בתורה.

"לא כתוב 'רק לחברות הטובות'," אמרה שרה לאמא. "נכון," ענתה אמא. "כי לאהוב את מי שאוהב אותך – זה לא הישג. לאהוב את מי שקשה איתו, זה הקדושה האמיתית."

שרה חזרה לגלית. "מה קרה?" גלית הרימה עיניים מתוך בכי. "הפסקתי להיות חברה עם ליאת." ישבו יחד על המדרגות. וגלית אמרה: "שרה, את היחידה שניגשה."

שבוע מבחנים. רבקה לא ישנה. לא אכלה מספיק. חזרה שוב ושוב על חומר. "אם לא אלמד כל הזמן אכשל," אמרה. שינה מיותרת. משחק מיותר. הכל מיותר.

אמא הכריחה אותה לשבת לאכול ולנוח שעה. "אמא! אין לי זמן!" "תאמיני לי, תן לראש לנוח."

בשבת לימדה הפרשה על שמיטה: כל שבע שנים האדמה נחה. לא זורעים, לא קוצרים. שנה שלמה. החקלאי מניח את הכלים. ומאמין שה' ידאג לאוכל השנה הבאה.

"אם לא תנוח – האדמה מתדלדלת," הסביר אבא. "ואם נח – יוצא ממנה יותר. גם הראש שלנו הוא 'אדמה'. חייב שמיטה."

רבקה ישנה שמונה שעות לפני מבחן הגדול. בבוקר הרגישה ברורה. ענתה על שאלות שלא הייתה בטוחה שיצא. קיבלה 92. "השמיטה עבדה," אמרה לאמא.

רעות עבדה חודש שלם על ציור גדול לתחרות. עבדה כל ערב. ביום ההגשה – ראתה שהציור של חברתה מנצחת יפה יותר. לא ניצחה.

"אז מה השתלם?" אמרה רעות בעצב. "עבדתי קשה ולא קיבלתי כלום."

בשבת קראה את סוף הפרשה בחוקותי: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" – ברכות. "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי" – תוצאות. שכר ועונש.

שרה אמרה בתהילים: "בחוקותי זה לא רק עשה זאת ותקבל כסף. זה עמל בתורה, 'שתהיו עמלים בתורה.' העמל עצמו הוא הברכה. מי שעמל ומשקיע – מתפתח, גדל, משתנה. זה השכר."

"אז ציירתי חודש ולא ניצחתי, אבל..." אמרה רעות לאט, "אני מציירת הרבה יותר טוב מלפני חודש." לימור הצביעה: "ברכת החוקות."

סבא של לימור נכנס לבית החולים. לימור רצתה לעשות משהו אבל הרגישה קטנה ומיותרת. "מה אני יכולה? אני לא רופא, לא אמא. אני רק ילדה."

אמא לקחה אותה לבקר. לימור ישבה ליד מיטת סבא. לא ידעה מה לומר. סבא לקח את ידה וחייך.

בשבת קראה על פרשת נשא: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ... וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם." ברכת הכהנים. הברכה הקצרה ביותר שמכילה הכל.

רונית הסבירה: "הכהנים נושאים כפיים ואומרים ברכה. לא עושים ניתוח. לא נותנים תרופה. רק דברים. ובכל זאת ה' ציווה שזה חשוב מאוד. מילים של ברכה יש להן כוח שרופאים לא מגיעים אליו."

לימור ישבה ליד סבא וסיפרה לו על ספר שקראה. ועל חבורת התהילים. ועל הצחוק מהשבוע. סבא פתח עיניים ואמר: "אח, כמה טוב שבאת." שבוע לאחר מכן הוא יצא לביתו.

בחבורת התהילים כולן היו מוכשרות בדבר בולט: רעות ציירת, שרה ספורטאית, לימור קוראת, רבקה מנהיגה, רונית אמפתית. והודיה? "אני נלהבת," אמרה. "זה לא ממש כישרון..."

"כולן זורחות," אמרה לאמא, "ואני... פשוט שמחה ורועשת. זה לא מספיק."

בשבת קראה על פרשת בהעלתך: ה' ציווה על אהרן להדליק את מנורת המשכן. שבעה קנים. כל קנה מאיר לכיוון הקנה האמצעי. "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" – בהדלקתך, כשאתה מעלה אותם, לא מדיף, מעלה.

אבא אמר: "הקנה הצדדי לא אמר 'האמצעי יותר חשוב.' כל קנה מאיר אחרת. המנורה שלמה רק כשכולם יחד. הנלהבת שמשמחת את כולן – היא גם קנה בזהב."

בפעם הבאה בחבורה, כשרעות הייתה עצובה, הודיה עשתה בדיוק מה שיודעת: ריקוד מצחיק. כולן צחקו. ורעות אמרה: "הודיה, בלעדיך אנחנו כבות."

בחבורת התהילים התפרצה מחלוקת חריפה: האם להמשיך לפגוש בשבת בבית רבקה, או לחלק לכמה קבוצות קטנות? הודיה וגילה רצו לחלק, רבקה ושרה רצו להישאר. הויכוח התחמם.

"כל אחת רוצה רק מה שנוח לה," אמרה הודיה כועסת. "לא נכון!" ענתה שרה. הלכו הביתה בכעס.

בשבת קראה רונית על פרשת קרח: קרח אמר "כל העדה כולם קדושים!" – נשמע יפה. אבל הוא לא דאג לעדה, הוא דאג לעצמו. חיפש כבוד. "מחלוקת שלא לשם שמיים אין לה סוף." (פרקי אבות)

רונית אמרה בשקט: "שאלה אחת: האם אנחנו רוצות מה שטוב לחבורה, או מה שנוח לנו? אם האמת היא שני – שתיהן חייבות לוותר קצת."

ישבו מחדש. הגיעו לפשרה: שבועיים בבית רבקה ושבועיים חלוקה. שתי הצדדים ויתרו קצת. והחבורה נשארה שלמה.

שרה כאב לה הגרון. אמא לקחה אותה לרופא. הרופא אמר: "לא צריך אנטיביוטיקה. רק תוסיפי מלח למים ותשטפי." שרה חשבה: "זה הכל? מה זה יעזור?"

שרה לא שטפה. כעבור שלושה ימים כאב לה יותר. חזרה לרופא. "שטפת?" "לא ממש..." הרופא חייך: "שטפי."

בשבת קראה על פרשת חקת: פרה אדומה. חוקה שאין לה הסבר. שורפים פרה אדומה, אוספים אפר, ומטהרים בו אנשים שנגעו במת. ומי שמכין את האפר – נטמא. מטמא וטהר בו זמנית. אין הגיון!

"ה' ציווה," אמרה לימור. "לא הסביר. חוקה זה מצווה שהשכל לא מבין, אבל הנשמה מקבלת. לבטוח בה' יותר ממה שמבינים."

שרה שטפה. כעבור יומיים עברה. אמרה לאמא: "הפרה האדומה של הגרון."

טליה, אחותה הקטנה של רבקה, סיפרה שבדרך לבית הספר ראתה חתול תקוע על עץ ולא יכלה להוריד אותו. "ניגשתי לשכן ואמרתי לו, ובום הוא ירד!" רבקה גלגלה עיניים. "בטח."

בערב אמא שאלה את השכן. הוא אישר. "טליה? היא ניגשה אליי ואמרה. הורדתי את החתול." רבקה הרגישה רע.

בשבת קראה על פרשת בלק: בלעם נוסע על חמורו לקלל את ישראל. מלאך עומד בדרך. החמור רואה, בלעם לא. החמור פונה, בלעם מכה. ואז ה' פתח את פי החמור: "מה עשיתי לך?"

אמרה רונית בתהילים: "בלעם, הנביא הגדול, לא ראה את מה שהחמור ראה. לפעמים הפשוט רואה מה שהחכם מפספס. כדאי להקשיב גם לחמור."

רבקה ניגשה לטליה. "טליה, אני מצטערת שלא האמנתי לך. את עשית משהו נהדר." טליה קפצה מהשמחה. "אמרת לי סליחה!"

ברחבי בית הספר תלו כרזות עם ציורים שרעות ניכרה שהם לא שלהן. ילדה אחרת לקחה ציורים ממחברת ישנה של מישהי אחרת ותלתה כשלה.

"זו לא עבודה שלה," אמרה רעות לחברות. "זה ממש לא בסדר." "אל תתערבי," יעצו. "זה לא שלך."

בשבת קראה על פרשת פינחס: עם ישראל חטא. כולם ראו ובכו. פינחס הרים רמח ועצר את החטא. ה' אמר: "פִּינְחָס... קִנֵּא לֵאלֹהָיו." קיבל "ברית שלום".

שרה הסבירה: "פינחס לא פחד ממה יגידו. לא חיכה שמישהו אחר יפעל. ראה עוול, פעל. קנאות לשם שמיים זה לא אגרסיביות – זה אומץ לעמוד על האמת."

רעות הלכה למורה. אמרה בשקט מה שראתה. המורה בדקה. ירידה הכרזות. ואמרה לרעות: "תודה שאמרת."

לימור הבטיחה לחברתה נועה לעזור לה לקרוא לקראת מבחן. "אבא! אני אזכור!" אמרה. ושכחה. יום המבחן הגיע. נועה נכשלה. ולימור הרגישה עמוק בפנים שזה קצת גם בגללה.

"הבטחתי ושכחתי," אמרה לאמא. "הרגשה לא טובה."

בשבת קראה על פרשת מטות: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ." מי שנדר – חייב לקיים. לא יחל – לא יחלל. המילה קדושה.

לימור הסבירה: "נדר הוא מילה שיוצאת מהפה. ה' אמר שהמילה קדושה כמו מעשה. כי הפה הוא כלי הנשמה. מה שיוצא מהפה קובע מי אתה."

לימור ניגשה לנועה. הציעה לעזור לה לפני המבחן הבא. "ומהפעם אכתוב בלוח שנה." נועה אמרה: "לימור, ההבטחה שאת מקיימת שווה יותר מעשרה שאינן מקוימות."

בסוף כיתה ו' הודיה ישבה ועלעלה בתמונות של השנה. תמונות מהתחלה: היא עצובה. אחרי: היא חיוכת. אמצע השנה: שוב קשה. לקראת הסוף: שמחה. "השנה הזו הייתה עליות וירידות."

"בשביל מה כל הקשיים האלה?" שאלה לאמא.

בשבת קראה על פרשת מסעי: רשימה ארוכה של 42 תחנות שעם ישראל עצר בהן במדבר. "וַיִּסְעוּ... וַיַּחֲנוּ... וַיִּסְעוּ." שוב ושוב. 42 תחנות, 40 שנה.

רונית הסבירה: "ה' שמר כל תחנה בכתב. לא רק את הגעת הסוף. כי כל תחנה לימדה שיעור. המדבר עצמו הוא המכוון, לא רק ארץ ישראל."

הודיה הסתכלה שוב בתמונות. "כל תחנה קשה לימדה אותי משהו." כתבה ברשימה ליד כל תמונה: מה למדתי כאן. כשסיימה הייתה לה רשימה של 12 שיעורים. "נסעתי 42 תחנות השנה."

רונית עמדה בפני בחירה: ללכת לחוג ריקוד שאהבה מאז ילדות, או לאסוף כסף ולעזור לחברת הכיתה החדשה שמשפחתה בקשיים. שתי האפשרויות היו טובות. לא יכלה להרשות לעצמה שתיהן.

"זה לא הוגן," אמרה. "למה אני צריכה לבחור?"

בשבת קראה על פרשת ראה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה." ה' נותן שתי אפשרויות ואומר: בחר. ה' לא בוחר בשבילנו.

"למה ה' לא מחליט?" שאלה רונית. ולימור ענתה: "כי בחירה חופשית זה הדבר הכי יקר שיש לאדם. מי שבוחר טוב – הוא שבנה אותו. לא מי שנאלץ."

רונית בחרה לחסוך ולעזור לחברה. ויתרה על החוג לחצי שנה. לא היה קל. אבל בכל שבת כשנפגשה עם חברתה החדשה הרגישה ברכה אמיתית.

המורה הכריזה: "השנה הכיתה תנהל "בית משפט ילדים." שרה נבחרה לשופטת. היה ויכוח בין שתי ילדות על ציור שאחת טענה שגנבו ממנה. שרה הכירה את שתיהן ורצתה לחייב את מי שאוהבת.

"זה יהיה לא הוגן," אמרה בלבה. "אבל אם לא אחייב אותה היא תכעס עלי."

בשבת קראה על פרשת שופטים: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף." פעמיים! רש"י: תרדוף אחרי הצדק גם כשהוא נגדך. ו"לא תכיר פנים במשפט."

רבקה אמרה בתהילים: "שופט שפוסק לפי מי הוא אוהב – הוא לא שופט. הוא פוגע בכולם. גם בזו שזכתה, כי ניצחה לא בצדק."

שרה ישבה, שמעה את שתיהן בלי לדעת מי מנצחת. בסוף פסקה לפי הראיות. הפסדה הבחורה שאהבה. ואותה בחורה אמרה: "שרה, זה היה הוגן."

בגינה מאחורי הבית מצאה רבקה קן ציפורים עם ביצים. האם הייתה עליו. מיכל, אחותה הקטנה, ידעה מיד: "ניקח ביצה! להביא הביתה!"

רבקה עצרה אותה. "לא. לא נוגעים." "למה? בואי נראה!" מיכל לא הבינה.

בשבת קראה על פרשת כי תצא: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ... לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים." שלח את האם קודם, רק אז תיקח. כדי שלא לראות בצער האם.

ורונית הוסיפה: "ה' מלמד שגם לציפור יש רגשות. גם לאם ציפור יש כאב. מי שלומד לרגוש לציפור – ירגוש לאדם. רחמים לכל הבריאה."

רבקה הביאה כסא לגינה. ישבו היא ומיכל ממרחק וצפו בציפורים עד שהביצים בקעו. מיכל קפצה מהשמחה. "עדיף מלהביא ביצה הביתה!" אמרה.

אמא של רעות הכינה לה בכל יום ארוחת בוקר, בצה"צ, ערוכה וחמה. יום אחד שאלה: "אמא, למה את תמיד מכינה?" ואמא ענתה: "כי אני אוהבת אותך." ורעות המשיכה ללכת בלי לחייך.

אמא כמובן לא אמרה כלום. אבל עיניה עמדו להצטמצם.

בשבת קראה על פרשת כי תבוא: ביכורים. איש מביא לבית המקדש את הפרי הראשון של השנה. עומד לפני הכהן ואומר: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ." ומספר את כל הדרך. מיצירת מצרים עד הארץ הטובה.

שרה הסבירה: "לא מספיק להרגיש תודה. צריך לומר אותה. לבוא לפני ה', לעמוד ולהגיד: זה הראשון, ואני אסיר תודה. הכרת הטוב חייבת להיאמר."

רעות חזרה הביתה. "אמא, תודה שאת מכינה לי כל יום. אני אוהבת אותך." אמא עמדה ובכתה. "מה קרה?" "כלום. רק שמחה."

לימור לומדת בחיידר ומרגישה שהתורה שייכת לרב, לאבא, לגדולים. "מה אני מבינה? אני ילדה. כשאגדל אתעסק בתורה."

בגמרא, בגמרא, בהלכה – כולם גדולים ממנה. "זה לא שלי," חשבה.

בשבת קראה על פרשת נצבים: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ."

ואמא אמרה: "ה' הבטיח: התורה לא בשמיים. לא צריך לטוס אליה. היא בפה שלך ובלב שלך. הילד שקורא קריאת שמע בכוונה – לא פחות מגדול שלומד גמרא."

לימור פתחה את הסידור וקראה קריאת שמע לאט, בכוונה. ואחרי כן אמרה לאמא: "הרגשתי שה' ממש שמע." "ראית?" חייכה אמא. "בפיך ובלבבך."

בסוף כיתה ו' אמרה המורה: "כל אחת תכתוב משהו על לוח הכיתה שישאר לשנה הבאה." מסר, ציטוט, ציור. הודיה לא ידעה מה לכתוב. "מה יש לי כל כך חשוב להגיד?"

כולן כתבו. רעות ציירה. לימור כתבה ציטוט. ולוח התמלא. ורק פינה קטנה נשארה ריקה. של הודיה.

בשבת קראה על פרשת וילך: משה בן 120. יודע שלא יכנס לארץ. ומה הוא עושה ביום האחרון? כותב ספר תורה. לא לעצמו. לדורות. "לִמְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

אמא אמרה: "משה לא אמר 'מה יש לי להשאיר?' הוא השאיר הכל. כי מה שאנחנו נותנים לדור הבא הוא שגורם לנו להיות אמיתיים."

הודיה כתבה על הלוח: "לכל בעיה יש פתרון בפרשת השבוע." חמש מילים. המורה קראה וצחקה: "הודיה, זה שלך ממש."

רונית ניסתה לכתוב שיר לסיום שנה. שיר שיגיד משהו אמיתי. כתבה, מחקה, כתבה, קרעה. "אני לא יכולה לכתוב שירים. לא מוכשרת לזה."

חברות אמרו: "אל תוותרי!" אבל רונית כבר ישבה עם דף ריק.

בשבת קראה על פרשת האזינו: משה, בן 120, מדקלם שיר. שיר ארוך ומורכב על כל תולדות עם ישראל. ה' ציווה אותו: "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת." לא הסבר. שיר.

לימור הסבירה: "ה' בחר שיר, לא דרשה. כי שיר נכנס ללב. שיר זוכרים. שיר מחזק ברגעים הקשים. שיר אמיתי לא חייב להיות מושלם. הוא חייב לבוא מהלב."

רונית כתבה שיר פשוט על חבורת התהילים. לא מושלם. אבל כשקראה אותו בסיום השנה, כולן בכו מרוב שמחה. "שיר מהלב," אמרה שרה.

בסוף כיתה ו' נודע שמורת הכיתה, מורה דינה, עוזבת לחוץ לארץ. שרה הייתה הראשונה שנודע לה. עמדה בפרוזדור ובכתה.

"היא המורה הכי טובה שלנו," אמרה לחברות. "איך נלך הלאה בלעדיה?"

בשבת קראה על וזאת הברכה: הפרשה האחרונה בתורה. משה מברך כל שבט ושבט. שבט יהודה. שבט לוי. שמעון. יששכר. לא ברכה אחת לכולם. לכל שבט ברכה שמתאימה לו לבדו. ואז משה עולה על הר נבו ורואה את ארץ ישראל.

אמרה לימור: "משה ידע שהוא הולך. לא בכה. לא אמר 'בלעדי לא תצליחו.' הוא ברך. מי שאוהב – מברך ומשחרר. כי האהבה לא תלויה בנוכחות."

הכיתה ארגנה ערב פרידה. כל אחת אמרה למורה דינה מה לקחה ממנה. מורה דינה הסתכלה בתלמידות שלה ואמרה: "הכל שלכן עכשיו. תשאו אותו קדימה."